תשובה מגיליון שעבר:

86. כשהופכים אותו מימין לשמאל ומלמעלה למטה מקבלים 98 שזה גדול ב-12 מ-86.

פותרים מגיליון שעבר:

יואב זיסמן, אביתר כהן.

דמות השבוע - הרב מימון:

הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון היה ממקימי תנועת המזרחי, חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל וחתן פרס ישראל לספרות תורנית.

נולד במרקולשט, בבסרביה, אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. מ-1900 שימש כ"מגיד" בעיר-מולדתו, ובשנים 1905–1913 כרב באונגן, בבסרביה.

אביו, אברהם אלימלך פישמן-מימון, היה תלמיד של המלבי"ם ממשפחת מתנגדים שהתגלגל לסביבה חסידית. הוא התייתם מאמו בלידה ומאביו בגיל שנתיים וגדל בבית המלבי"ם. בגיל 13 עבר לגור בבית דודו במרקולשט. אביו (סבו של הרב יהודה לייב), הרב מרדכי, בחר בשם המשפחה מימון בשל ייחוס משפחת אשתו לרמב"ם. עם זאת, אברהם אלימלך נאלץ במרקולשט להשתמש בדרכון של יהודי אחר, בשם פישמן, וכך התקבע שמו. אחותו הצעירה של יהודה הייתה עדה מימון, שכיהנה בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י. הוא עצמו גדל בתחילה בסביבה של חסידים, דבר שהשפיע לאחר מכן על כתיבתו הספרותית.

למד בישיבות ליטא ושהה אף בווילנה, עקב הערצתו הגדולה לגר"א, שעליה כתב בתחילת ספרו "תולדות הגר"א". היה תלמיד מובהק של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ערוך השולחן והוסמך להוראה על ידו. הוסמך גם על ידי הרב חיים חזקיהו מדיני. הוא היה מקורב לרב שלמה הכהן רבה של וילנא, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנים אחרים.

בצעירותו התקרב הרב מימון לתנועת חובבי ציון. הוא ניהל תעמולה ציונית בערי דרום רוסיה ונעצר בשל כך. בהמשך היה בין מייסדי תנועת המזרחי. הוא הסתובב במקומות שונים באירופה על מנת לחזק את השפעת הציונות הדתית, ועל כן כונה "המזרחי הנודד".

הרב מימון עלה לארץ ישראל ב-1913 והתיישב בתל אביב, שם פעל לייסוד רשת חינוך דתית לאומית. במלחמת העולם הראשונה גורש בידי הטורקים מהארץ, כשאר הנתינים הרוסיים, ונסע לארצות הברית. עם שובו ב-1919 עמד בראש תנועת המזרחי בארץ ישראל וערך את העיתון "התור". משנת 1935 היה הרב מימון חבר בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא תמך במאבק נחוש במנדט הבריטי, בניגוד לעמדות הרוב בהנהגה הציונית, התייחס באהדה לאצ"ל וללח"י והתנגד לפעולות ההגנה נגד האצ"ל בתקופת הסזון. את משנתו הציונית ופועלו בתחום זה תיאר בספרו "למען ציון לא אחשה" וב"שרי המאה" חלק ו'.

ב-1936 ייסד הרב מימון את מכון המחקר וההוצאה לאור "מוסד הרב קוק".

הרב מימון נעצר בשבת השחורה על ידי הבריטים, ושהה כשבועיים במעצר במחנה המעצר בלטרון. במהלך מעצרו שבת רעב. מעצרו עורר סערה בשל מעמדו וגילו המתקדם, ובשל שהוסע בעל כורחו ביום השבת לבית המעצר במכונית, למרות בקשתו להגיע לשם ברגל.

בעת המאבק על הקמת המדינה תמך בדוד בן-גוריון ובעמדתו, שיש להקים מדינה עצמאית אפילו בחלק של ארץ ישראל המערבית. הוא ניסה לשכנע את חברי מועצת העם להכניס אזכור של "אלוקי ישראל" לנוסח מגילת העצמאות, ובסופו של דבר הושגה פשרה בניסוח "מתוך ביטחון בצור ישראל". במעמד הכרזת העצמאות ישב הרב מימון לצדו של בן-גוריון והיה בין החותמים על מגילת העצמאות. בסיום הקראתה בירך בקול ברכת שהחיינו. לאחר קום המדינה שימש כשר הדתות מטעם "המזרחי" בממשלה הזמנית, ומטעם החזית הדתית המאוחדת כשר הדתות וכשר לנפגעי המלחמה בממשלת ישראל הראשונה והשנייה. למרות יחסיו המיוחדים עם ראש הממשלה, הייתה כהונתו בממשלה הזמנית רצופה במאבק על דמות המדינה היהודית, ובכלל זה מעמד השבת, הכשרות, הרבנות הראשית והרבנות הראשית בצה"ל. על רקע זה איים בכמה מקרים להתפטר, נעדר מישיבות הממשלה ואף הפסיק את תפקודו כשר. לבסוף חזר לתפקידו אחרי שבן-גוריון ביקש זאת ממנו במכתב. גם כהונתו בשתי הממשלות הבאות הייתה רצופה משברים על רקע דתי, בייחוד בנושא החינוך במחנות העולים ובמעברות, ובעיקר בשאלה לאיזה זרם חינוך ישויכו ילדי העולים מתימן. התפטרות הרב מימון מתפקידו בפברואר 1951 הביאה במרץ 1951 להתפטרות הממשלה כולה ולבחירות לכנסת השנייה. החזית הדתית התפרקה והרב מימון סיים את פעילותו הפוליטית.

הרב מימון נפטר בט' בתמוז תשכ"ב (1962) ונקבר בבית הקברות סנהדריה. אלפי מלווים ובהם ראשי המדינה ליוו אותו בדרכו האחרונה.

מקור: ויקיפדיה.