מצרים או בשמה הרשמי רפובליקת מצרים הערבית היא המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחרי ניגריה ואתיופיה). מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים. רובם המכריע של המצריים הם מוסלמים, ושפתה הרשמית של המדינה היא הערבית.

השם "מצרים" נזכר בספר בראשית שבתנ"ך כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות. ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגית בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי של מצרים הוא "מצר".

במלחמת העולם הראשונה שימשה בסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שימשה מחסום אחרון בפני גייסות הוורמאכט בפיקודו של רומל, ומנעו ממנו את כיבוש ארץ ישראל והשתלטות על תעלת סואץ.

עוד קודם למלחמת העולם השנייה, בשנת 1922, הכריזה מצרים עצמאות חלקית. לאחר המלחמה הפכה מצרים למדינה ריבונית תחת שלטון מלוכני של המלך פארוק. בשנת 1952 התבצעה מהפכת הקצינים החופשיים שבה קצינים בצבא המצרי העלו לשלטון את הגנרל מוחמד נגיב. שנתיים מאוחר יותר הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר שכיהן כנשיא מצרים עד מותו בשנת 1970.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

אנואר סאדאת החליף את נאצר בשלטון, ושלט עד הירצחו בשנת 1981. חוסני מובארכ החליף את סאדאת בתפקיד הנשיא ושלט במדינה עד 11 בפברואר 2011.

בין השנים 1991–1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים איסלמיסטים, בעיקר מארגון גמעיה אסלמייה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, ואנשי משטרה ונציגי השלטון פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים.

המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון גמעיה אסלמייה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט.